כשאישה מספרת על אלימות מצד בן זוג, השאלה מגיעה כמעט מיד: למה לא עזבת? לפעמים היא נשאלת מתוך דאגה, ולפעמים מסתתרת בה האשמה. בשני המקרים, היא עלולה להסיט את תשומת הלב מהאדם שבחר לפגוע אל מי שנאלצת להתמודד עם הפגיעה.
הדיון סביב ההאשטאג #WhyIStayed חשף כמה מורכבת יכולה להיות הישארות בקשר אלים. אבל לצד ההקשבה לסיבות שבגללן נשים נשארות, נחוצה שאלה אחרת: מדוע אדם פוגע בבת זוגו, ומה עליו לעשות כדי להפסיק?
הסרטון שהציף שיחה רחבה יותר
בשנת 2014 פורסם סרטון שבו נראה שחקן הפוטבול ריי רייס מכה את ארוסתו דאז, ג’נאי פאלמר, במעלית וגורם לה לאבד את הכרתה. התיעוד עורר זעזוע ודיון ציבורי באלימות בזוגיות. בתוך הדיון הזה הופנו שאלות רבות דווקא אליה ואל החלטותיה, במקום להתמקד במעשיו ובאחריותו.
בתגובה לשיח המאשים, נשים שיתפו תחת ההאשטאג מדוע נשארו בקשרים אלימים. הסיפורים הזכירו שהחלטה לעזוב אינה מתקבלת בחלל ריק: פחד, תלות כלכלית, בידוד, איומים ותקווה שהמצב ישתנה יכולים לצמצם מאוד את אפשרויות הפעולה.
לא צריך להכיר את כל פרטי חייה של אישה כדי להימנע מהאשמתה. הישארות בקשר אינה הסכמה לאלימות, ואינה מעבירה אליה את האחריות לה.
האחריות נמצאת אצל מי שפוגע
השאלה אינה מה היא אמרה לפני המכה, למה סלחה או מדוע חזרה. גם קנאה, עלבון, חשש מפרידה או ויכוח קשה אינם מצדיקים אלימות. אפשר לחוות רגשות עזים בלי לאיים, להשפיל, לכפות מגע או לפגוע בגוף.
גם בלי מכות, התנהגות יכולה להיות פוגענית ומסוכנת. מעקב אחר הטלפון, שליטה בכסף, מניעת קשר עם חברים ואיומים נועדו לעיתים לצמצם את חירותה של בת הזוג. התמקדות ב״איבוד שליטה״ בלבד עלולה להחמיץ דפוס מתמשך של שליטה באדם אחר.
ההתמקדות כאן היא באלימות של גברים כלפי נשים, בהתאם לדיון שהצית ההאשטאג. אלימות יכולה להתרחש גם בהרכבים זוגיים אחרים; האחריות להפסקתה נשארת תמיד אצל האדם הפוגע.
להבין את הרקע בלי להפוך אותו לתירוץ
חשיפה לאלימות בילדות עשויה להיות גורם סיכון להתנהגות אלימה בהמשך החיים. מי שגדל בסביבה שבה איומים ומכות היו חלק מהיומיום עלול ללמוד דפוסים מזיקים של התמודדות עם קונפליקט. אבל זו אינה גזירת גורל: אנשים רבים שחוו אלימות אינם פוגעים בבני זוגם.
הרקע יכול לעזור להבין מה צריך להשתנות בטיפול. הוא אינו מצדיק את הפגיעה ואינו מחייב את בת הזוג להישאר כדי לעזור. גם שימוש באלכוהול או בסמים אינו פוטר מאחריות; כשיש בעיית התמכרות, הטיפול בה צריך להשתלב בהתייחסות ישירה להתנהגות האלימה.
מה נדרש ממי שמזהה שהוא פוגע
הבטחה ש״זה לא יקרה שוב״ אינה תחליף לפעולה. שינוי מתחיל בהכרה מפורשת במעשים, בלי ״אבל היא״ ובלי דרישה לסליחה. הצעד הבא הוא פנייה לגורם מקצועי המתמחה באלימות בזוגיות, לצורך הערכה וטיפול מתאים.
- להפסיק להצדיק את ההתנהגות. איומים, שבירת חפצים וחסימת יציאה אינם רק ״ריב שיצא משליטה״.
- לכבד גבולות. אין ללחוץ על בת הזוג להיפגש, לחזור לקשר או להשתתף בטיפול.
- לא להסתפק בניהול כעסים. יש להתייחס גם לשליטה, לזכאות ולדפוסי כפייה, ככל שהם קיימים.
- להבין ששינוי נבחן לאורך זמן. התנצלות או תקופה רגועה אינן כשלעצמן הוכחה שהסיכון חלף.
כשיש אלימות פעילה או פחד לדבר בחופשיות, טיפול זוגי אינו בהכרח מסגרת בטוחה להתחיל בה. נדרשת קודם הערכה מקצועית שמעמידה את בטיחות הנפגעת במרכז.
איך לתמוך בלי להוסיף לחץ
אם מישהי משתפת אתכם באלימות, אפשר להתחיל ב״אני מאמינה לך״, ״זו לא אשמתך״ ו״מה יעזור לך עכשיו?״. הימנעו מאולטימטום לעזוב ומעימות עצמאי עם הפוגע. עזיבה עלולה להיות תקופה מסוכנת, ולכן תכנון בטיחות עם גורם מקצועי עשוי להיות חיוני. בסכנה מיידית יש לפנות לשירותי החירום, ככל שניתן לעשות זאת בבטחה.
אישה שנפגעה אינה חייבת להסביר לציבור למה נשארה. ההסבר שצריך לדרוש הוא ממי שפוגע — ובעיקר לדרוש ממנו מעשים שמפסיקים את הפגיעה, בלי להטיל עליה את משימת השיקום שלו.
