איך נראה איבר המין הגברי כשמי שמציירת אותו לא מנסה להרשים, לעורר תשוקה או להסביר אנטומיה? לפעמים הוא מצחיק, לפעמים מוזר, ולפעמים הוא נושא איתו סיפור שלא רואים במבט ראשון. פרויקט אמנות שיזמה הכותבת אלכס מילארד מבקש להעביר את העיפרון לנשים ולבחון מה קורה כשהן קובעות איך הפין יוצג, ומה הוא יבטא.
לפי תיאור היוזמה, מילארד, שהתגוררה בפילדלפיה, פתחה קמפיין מימון המונים בקיקסטארטר כדי להפיק ספר המבוסס על ציורים בפורמט של גלויות. לצד כל ציור נועד להופיע טקסט בן שש מילים. השילוב הזה מציע משהו שונה מאוסף בדיחות חזותיות: דימוי של איבר גוף, ולצידו מעט מילים שמעניקות לו הקשר אישי.
אותו איבר, משמעויות שונות לגמרי
הפין הוא איבר בגוף, אבל בשיח התרבותי הוא מקבל לעיתים תפקיד גדול בהרבה. הוא מופיע בבדיחות, בדימויים של גבריות ובשיחות על גודל, ביצועים ומעמד. בתוך כל אלה קל לשכוח שאין לו משמעות רגשית אחת, ושאנשים שונים יכולים להגיב לאותו דימוי בדרכים שונות מאוד.
עבור אישה אחת, הציור עשוי להיות משחק משעשע בצורות. עבור אחרת הוא יכול לבטא משיכה, מבוכה, כעס או זיכרון לא נעים. אין צורך לבחור בין האפשרויות האלה או לקבוע איזו מהן מייצגת את היחס הנשי ה״אמיתי״. דווקא הפער בין העבודות הוא לב העניין: הן אינן אמורות להסתכם באמירה אחת בשם כולן.
גם ציור מגוחך לא בהכרח מבטא לעג לגברים. אפשר לקרוא אותו כדרך להוציא מעט אוויר מסמל שמקבל לעיתים יחס רציני מאוד. כשמותר להגזים, לעוות ולצחוק, אפשר גם לשאול מדוע הצורה הזאת טעונה בכל כך הרבה ציפיות מלכתחילה.
מי מציירת ומי קובעת את נקודת המבט
הבחירה להתמקד בעבודות של נשים משנה את חלוקת התפקידים המוכרת. במקום להיות מי שמביטות בדימוי שמישהו אחר יצר עבורן, המשתתפות בוחרות בעצמן את הצבעים, את הפרטים ואת הטון. הן יכולות להתייחס לגוף עצמו, אך גם למה שנקשר אליו מבחינתן: קרבה, כוח, מיניות, חשש או אבסורד.
בתיאור הפרויקט נכללת גם פתיחות להשתתפות של אנשים טרנסג׳נדרים, ג׳נדרקווירים ואנשים א־בינאריים. כאן נדרשת הבחנה פשוטה: זהות מגדרית ואנטומיה אינן אותו דבר. לא לכל גבר יש פין, ולא כל מי שיש להם פין הם גברים. כשבוחנים את הסמליות של האיבר, כדאי להשאיר מקום גם להבדל הזה ולא לצמצם את הדיון לחלוקה קשיחה.
הרחבת נקודות המבט אינה מחייבת את המשתתפים להסכים זה עם זה. אוסף כזה יכול להכיל חיבה לצד ביקורת, הומור לצד אי־נוחות. ערכו אינו תלוי בכך שכל עבודה תהיה נעימה לצפייה או תעביר מסר קל לעיכול.
מה מוסיפות שש מילים ליד הציור
טקסט קצר יכול לשנות את הדרך שבה קוראים תמונה. צורה שנראית תחילה קומית עשויה לקבל משמעות אחרת כשהמילים שלצידה רומזות על פחד, על זיכרון או על תחושת חופש. ולהפך: ציור שנראה רציני יכול להתגלות כבדיחה פרטית.
מגבלת שש המילים אינה מאפשרת לספר ביוגרפיה שלמה, וגם אינה דורשת זאת. היא משאירה ליוצרת אפשרות לבחור פרט אחד ולתת לו מקום, בלי להסביר הכול. לצופים נשאר מרחב לפרשנות, אבל גם אחריות לא לייחס ליצירה סיפור שלא נמסר בה.
ביטוי אישי אינו הבטחה לריפוי
אפשר להבין מדוע ציור עצמאי של דימוי טעון עשוי להעניק לחלק מהמשתתפות תחושת בחירה. הן מחליטות מה יופיע על הדף, מה יישאר מחוץ לו וכמה ירצו לחשוף. עם זאת, אין בסיס להבטיח שעצם ההשתתפות תהיה משחררת או טיפולית עבור כל אחת.
במיוחד כשנוגעים בחוויות של פגיעה או באובדן שליטה, לא נכון להניח שיצירה תוביל בהכרח להקלה. פרויקט אמנות אינו תחליף לטיפול, ואין חובה להשתתף בו או לשתף חוויה אישית. גם בחירה לצייר משהו קליל, להימנע מהסבר או לא לעסוק בנושא בכלל היא בחירה לגיטימית.
הגבול בין השתתפות לבין השתלטות על השיחה
לפי התיאור המובא של תגובות מילארד, היא דחתה הצעות מגברים שרצו לשלוח ציורים של איבר מינם. ההבחנה אינה רק בין סוגי ציורים, אלא בין מטרות: הפרויקט מבקש לאסוף נקודות מבט מסוימות, ולא להפוך לבמה להצגה עצמית או לתחרות על גודל.
גם תגובה שנועדה להצחיק יכולה להסיט את תשומת הלב מהיוצרות אל מי שמציע את עצמו כנושא לציור. אפשר להתעניין בעבודות בלי לבקש לתפוס בהן מקום. אפשר גם לשאול מה הציור מעורר בצופה, בלי להפוך את התשובה להערכה של הגוף שמאחוריו.
בסופו של דבר, השאלה המעניינת בפרויקט אינה מי ציירה את הפין המשונה ביותר. היא מה משתנה כשמאפשרים ליוצרות להגדיר בעצמן את היחס שלהן לדימוי מוכר. לפעמים התשובה מצחיקה. לפעמים היא לא נוחה. אין סיבה לדרוש ממנה להיות אותו דבר בכל עמוד.
