“אני לא זוכרת את המכה הראשונה במדויק,” אומרת ג’ן סמית לפני שהיא מוסיפה בשקט, “כי זה בעצם לא הייתה באמת מכה. אם הייתי צריכה להצביע על ההתחלה, זה התחיל בלחיצה אותי נגד הקיר. הוא תפס לי את הידיים, הורם אותי והדבק אותי לקיר.”
ג’ן סמית ויאנא רייס שתיהן נשארו עם אנשים שמפעילים בהן אלימות, ועל אף ההבדלים ביניהן, יש דבר אחד משותף לשתיהן: שתיהן שמרו על הקשר עם הגברים שהיו אלימים כלפיהן. וג’ן רוצה להעביר ליאנא (ולכל אחת שנמצאת במערכת יחסים אלימה) את הסיפור שלה על #למההיאנשארה.
“על מה היה הריב?” שאלתי.
“אני לא זוכרת,” היא אומרת שוב. ג’ן לא מנסה להתחמק מהשאלה; היא מתארת באי בהירות את מערכת היחסים שלה שהוכחשה באינספור חבלות ונזקים שנגרמו לה במשך שמונה שנים של אלימות. היא באמת סובלת מאובדן שמיעה באוזן הימנית וגם מפגיעה בזיכרון בעקבות שש פעמים שבהן ראש שלה הותקף והתנגש בחפצים, מה שהותיר בה סימן קבוע במקום זיכרון מסוים. היא זוכרת את ההצתה הראשונה לקיר בלילה הראשון, אבל לא את הפעם שבה הוא דחף לה ברגל או רגל לה בראש. אך הודות לקבצים הרפואיים הרבים שלפניה היא יודעת שבאישון אחד הוא הכה את ראשה בחוזקה שפרצת לו את הגולגולת והשאיר בה חריץ קבוע במקום שאינו נזכר, והיה בהריון בחודש השלישי בזמן הפגיעה.
ג’ן נפגשה עם בריאן בלימודים בשנת הראשון שלה באוניברסיטה, וזהו הדבר הראשון שהיא רוצה שתדעו עליה: שהיא נשירה חכמה ומוכרת. היא מחזיקה בתואר מתקדם ומוערכת מאוד בתחום שלה. “אני לא סטראוטיפ של אשת בעל אלימות,” היא מדגישה. “אבל אולי בעצם אין כזה סטראוטיפ.”
למרות זאת, ג’ן צודקת. על פי מחקרים, אחת מכל חמש נשים חווה סוג כלשהו של אלימות במשפחה במהלך חייה, והקורבנות מגיעים מכל הגילאים, הקבוצות האתניות והרמות הסוציואקונומיות. אם אירוע ריי רייס לימד אותנו משהו, זה שהרבה מאוד דברים שקורים מאחורי דלתיים סגורות נעלמים מעיני הצופים והתקשורת. בעוד התקשורת תוקפת את יאנה רייס ומבקשת להבין מדוע היא נשארה עם אדם שהכה אותה עד להכנסת המום והסרתה מהמלצה בטיפוסית, ג’ן יודעת מדוע.
לאחר שנה של חברות עם בריאן, ג’ן נכנסה להריון בכוונה. זה קרה בטעות, ולא היו לה הכנות מבעוד מועד להיות הורה, אך הם החליטו לעשות “את הדבר הנכון” ולהתחתן. ג’ן עברה לגור עם בריאן, ומשם הדברים החמירו מאוד. היא מצטיירת בתיאור שלה כאישה שהופכת ל פחדנית ואבודה, שאובדת את ההכרה בעצמה ומתחילה להאמין שהאהבה שלה אותו מצילה. היא מספרת שבשלב מסוים היא פשוט הפסיקה לזהות את האיש שהיא הייתה פעם, וכשהיא נזכרת, היא מבינה שהכל היה רק תיאור של חייה המושלמים לכאורה.
היא מדברת על הנטייה שלה להשקיע בכל יכולתה, היא לא האמינה שתצליח להיחלץ, והייתה משוכנעת שזו אחריות שלה לשמור על המשפחה, גם אם זה אומר להשרות אווירה מסוכנת. היא טוענת שהאמינה שבריאן יגיד לו שהיא מצטערת ויחזיר את העולם האידיאלי שהיה להם בזמן שמחת חתונתם, כשהכל היה תמים וספונטני. הכל היה כנה ומושלם בחיוכה, עד שהגיעו הזמנים הקשים, וכבר בשנותיה המוקדמות של ההיריון השני, הוא תקף אותה והפיל אותה באהליה על רצפת חדר המיון, בסיפור שמצטבר בקבצים הרפואיים הרבים שהיו בידיה, אך חסרים בהכרח את התמיכה והעזרה שפשוט לא באה.
בשלב זה, אני שואלת את השאלה שמטרידה כל אחת ונשמעת תמיד: “למה נשארת איתו?”
“אני לא זוכרת,” היא עונה באופן אוטומטי. כשהוספתי שאני מתכוונת לא באופן ספציפי באותו רגע, אלא בכל התקופה, פניה מתמלאות בעצב ופירוש. “לא הייתי צריכה להישאר, אני יודעת את זה עכשיו. הייתי צריכה לעזוב.”
היא מספרת שהייתה מרגישה “כל כך שבורה” ובלבול, שהאמינה לכל דבר שהוא אמר עליה, כי הרי הייתה בהריון ופוחדת לְאַבֵּד את התמיכה שלו. היא מציינת שהוריה היו גרושים, והיא לא רצתה שזה יקרה גם לה. היא זכרה את האיש הרך שהכירה בהתחלה, ועדיין אהבה אותו, וטענה שצריך להגן על תינוקה, כי בריאן היה אב טוב אך חסר ניסיון בטיפול בילדים צעירים, והיה חשש שהוא עלול להתפרץ בזעם על ידי תסכלות רגילה של פעוטות.
היא מצביעה על כך שהיא הייתה זו שהחזיקה את כל הטעויות ביחד, שהצליחה לשקר לכולם ולהציג חזות של אישה חסונה ומיוחדת, וכך לא ידעה איך לספר את האמת מבלי שזה יישמע כמו שקר. היא חשבה שהוא יתחרט – והוא אכן היה מתחרט — ושהם יוכלו ליצור נורמה חדשה.
היא נותנת הצצה מדכא ללב הסיפור, וכשהיא מסיימת לשאול מה היה הרגע שהביא אותה להחלטה לעזוב, היא מגלה בבירור.
ביום אחד, כשהבן שלה היה בן vài חודשים, בריאן שוב התחיל לתקוף אותה. הוא רכש טלוויזיה חדשה ויקרה, והיא נזהרה להערות שלו על ההוצאות הגבוהות, במיוחד כשהחוב תיפח. הוא צעק ותפס את ידה, והיא ברחה עם תינוקה על היד, מפחדת שיראה ויחטוף את התינוק במקום. היא סגרה את עצמה ואת התינוק בחדר האמבטיה, וממש שבעצמה לא זכרה שהילדה הייתה שם עד ששמעה את קול הילדה מבקשת: “אל תכעס על אמא, בבקשה אל תכעס על אמא.”
ג’ן לא זוכרת שהגיעה לצעקות, אך כנראה שהיו, קולה היה חזק וארוך מספיק שהשכנים קראו למשטרה. כשהשוטרים נכנסו, היא זיהתה את אחד מהם כאביו של חבר לשעבר שלה, ועיניו דמעו כשהוא ראה אותה. לדבריה, היא כנראה לא הייתה מקשיבה לאחרים, אבל השוטר הזה הכיר את המשפחה שלה, את ג’ן של פעם, והוא אמר לה מפורשות: “הוא יהרג אותך. את חייבת לעזוב.” זה היה רגע ההכרה שלה שהגיע הזמן לצאת משם.
בהתחלה, מכיוון שלא היו סימני חבלה קשים, המשטרה עשתה את המהלך הפשוט יותר — היא הוצאה החוצה מביתו של בריאן, והיא עצמה אספה את הילדים וקמה בבוקר למחרת ויצאה לחיק משפחתה של אמה.
מאז עברו שנתיים, ותהליך הגירושין עדיין מתעכב. בריאן נאבק בכל צעד — אפילו מנסה לקבל משמורת בלעדית על הילדים, תוך שהוא מציג תעודות על הבעיות הזיכרוןיות והדיכאון שלה, שאותן הוא יזם בעצמו, כסימן לכך שהיא לא מתאימה כהורה. למרבה המזל, בית המשפט ראה את השקרים וקבע לה צו הרחקה. הלחץ הפך אותה לחולה יותר, והיא בעיקר מוגנת על ידי אמה, אך היא מאבדת את עבודתה וממשיכה לפחד מפגיעה — פחד שמבוסס על הנתונים שמראים שנשים שנאלצות לברוח מאלימות במשפחה פי 75 יותר סביר שייהרגו.
הדבר שהכי חשוב לה לומר הוא שמה שמהותי הוא ששמה לא באמת ג’ן. היא אינה מתביישת לשתף את סיפוריה — להפך, היא שותפה לראיון מתוך רצון לעזור לאחרות במצבה — אך היא ביקשה לשנות את שמותיה ופרטי ההיכר שלה כדי לשמור על פרטיותה. בסופו של דבר, גם לאחר שהחיים שלה השתנו, היא עדיין חייבת לחיות על פי התנאים והשליטה של מי שהותקף אותה — הגבר שהעסיק אותה באומץ לב לדבר ולחשוף את סיפוריה.
“אני לא מכירה את יאנה, ואולי אני לא מבינה בדיוק למה היא נשארה, אבל יש דבר אחד שאני בטוחה בו: הוא יעשה את זה שוב,” היא אומרת בביטחון.
למידע נוסף על אלימות במשפחה ואיך לקבל עזרה, ניתן לפנות לקווי העזרה הלאומיים של אלימות במשפחה.
