חוסר ההבנה שמפגינים גופי האוניברסיטה בנוגע לבעיה האמיתית של הטרדות ואלימות מינית במקומות הלימוד הוא מטריד מאוד. מדוע פחות ופחות אוניברסיטאות משקיעות מאמצים כדי להבטיח את ביטחונם של הסטודנטים והסטודנטיות שלהן? נראה כי לעיתים קיימת חוסר מודעות לחומרת הבעיות, או לחילופין, חוסר רצון להתמודד עם המציאות הקשה והמורכבת של הטרדות אוניברסיטאיות. מצב זה דורש התבוננות מעמיקה והכרת הדרכים בהן המוסדות האקדמיים מציגים את עצמם ואיך הם מתמודדים עם מקרי תקיפה מינית שקרו בשטחם.
במרחק של כשעה נסיעה מהעיר בה אני שוהה שוכן העיירה לורנס, בה שוכן מוסד אקדמי ידוע — אוניברסיטת קנזס. לצערנו, גם אוניברסיטאות בארה”ב אינן חסינות מבעיות קשות בתחום זה, והן מצטרפות לטרנד מדאיג שצריך להשתנות בהקדם, כיוון שהתגלו מקרים שבהם מקרי תקיפה ואלימות מינית נוהלו באופן מחפיר ובלתי מקצועי. זהו מצב שיש לשנות בכל הכוח, כי הוא מסכן את שלומם והרגשת הביטחון של הסטודנטים והסטודנטיות.
סיפור אחד הממחיש את הבעייתיות אירע באוקטובר 2013, כאשר סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת קנזס נמצאה במצב של שכרות קשה לאחר מסיבה, והייתה זקוקה לסיוע כדי לחזור למעונה. מכר זכר שנמצא באותה דירה אירח אותה והם קיימו מגע מיני, שהחוק והנורמות תופסים כהסכמה. במבט ראשון, זה נראה כמקרה של יחסי מין בהסכמה. אך מאוחר יותר, הסטודנטית דיווחה כי למרות בקשותיה להפסיק, בן הזוג המשיך בהתנהגות המינית מבלי להתחשב בה, מה שהופך את המקרה לבעיה של תקיפה והטרדה מינית בשטח האוניברסיטה.
האם זה אכן מקרה של תקיפה, כן או לא? העובדה שהחשוד הודיע במפורש שהתרחשה תקיפה, ושלא הוגש נגדו כל הסבר או הגנה, עשויה להיראות כהודאה, אך המשפט וההליך החוקי מראים תוצאות מפתיעות. בשלב זה, המשטרה המקומית סירבה להגיש כתב אישום נגד הסטודנט המצוי, והאוניברסיטה הרשיעה אותו רק בשלילת זכאות למקום מגורים באוניברסיטה, שיבוץ לייעוץ פסיכולוגי, והטלת עונש של תקופת ניסיון וכתיבת עבודת עומק בנושאים אישיים. בכך, למעשה, התמונה של הצדק המושגית נשארה חלקית מאוד ומוטלת בספק.
מקרה דומה קרה באוניברסיטת קולומביה, שם נערה שנפגעה מתקיפה מינית דיווחה על המקרה, אך גם במקרה זה, לא הוטלה על התוקף כל אחריות ממשית. היא החליטה לעצב את תזת האמנות שלה באופן שיזכיר את הפגיעות שחשה, ועל ידי כך להפנות אור על התחושות שהן חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה. היא תישא איתה במזרן אחד בכל מסע, כסמל לכאב שלא מתרפא ומערכת שאינה מתפקדת כראוי.
כמו במקרה של סטודנטית זו, גם המשטרה והגופים המשפטיים התייחסו אליה בזלזול והפלו אותה מידע, מה שמעלה שאלות קשות על יחס המוסדות המעשיר את תרבות האלימות וההחמצה של דין צדק. ההתרשמות הכללית היא שבמקרים רבים נשים נפגעות נשארות לבד, עם כאב אישי מלווה בביטול הקהילה והחברה באחריותם לתקן את זה. סוגיות כגון חוקי ההגנה, האחריות של המוסדות והאחריות של הקהילה חייבות לעבור שינוי עמוק כדי לכונן סביבה בטוחה יותר לסטודנטים ולסטודנטיות.
כאשר הסטודנטית מקנזס הפנתה את תשומת הלב לכך שהעונש שהוטל על החשוד היה קל מדי, היא קיבלה הזדמנות להביע את תלונותיה בפני המוסד. בעוד שהחשוד גם כן נדרש למסור עדות, עורך דינו ביקש להציג את גרסתו. לצערה, נקבע שהאחריות לתקרית רובצת על הכתפיים של הקורבן, וכל ניסיון להחמיר את העונש או להעניש יותר קיבל טיפול שלילי ופסיבי, תוך מונעת דיון אמיתי בסוגיה.
הסוגיות האלה מעוררות שאילתות קשות: מדוע אוניברסיטאות לא מיישמות מדיניות קפדנית יותר למניעת הטרדות ואלימות? מדוע הן נחלשות ומושכות יד בנוגע ליישום צעדים מייצבים שיכולים למנוע מקרים כאלה מלקרות? והכי חשוב — כיצד ניתן לשנות את תרבות הריפוי והאכיפה כדי להבטיח שהקורבנות יקבלו את הצדק הראוי ושהאחריות תוטל על התוקפים? שינוי המנטליות הזו הוא קריטי למען עתיד בטוח, שוויוני ובריא יותר למוסדות החינוך ואשראי החברה כולה.
