השאלה ״למה נשארת?״ נשמעת לפעמים כמו בקשה להבין. אבל עבור אישה שחיה עם בן זוג אלים, היא עלולה להישמע אחרת לגמרי: למה לא עצרת את זה, למה לא הגנת על עצמך, איך לא ראית מה קורה. כך, כמעט בלי לשים לב, האחריות עוברת ממי שבחר לפגוע אל מי שניסתה לשרוד.
הסיפור של האישה המכונה כאן ג’ן סמית ממחיש כמה דברים השאלה הזאת מחמיצה. בעדות שעליה מבוסס הסיפור היא מתארת שנים של אלימות, פחד, פגיעות גופניות וניסיונות לשמור על המשפחה. ג’ן הוא שם בדוי, ופרטים מזהים הוסתרו כדי להגן עליה. גם אחרי הפרידה, הצורך בהגנה לא נעלם.
האלימות לא התחילה ביום שבו היא ידעה לקרוא לה בשם
ג’ן מתקשה לשחזר במדויק את התקיפה הראשונה. היא זוכרת שבן זוגה אחז בידיה והצמיד אותה לקיר. בזיכרון שלה, האירוע הזה לא נכנס מיד לקטגוריה של ״מכה״. אלא שאחיזה בכוח, ריתוק והצמדה לקיר הם אלימות גופנית גם בלי אגרוף, דימום או סימן כחול.
ההבחנה הזאת אינה עניין סמנטי. כאשר מדמיינים אלימות רק כפציעה קשה, קל לפספס את מה שקדם לה: חסימת יציאה, תפיסה ביד, דחיפה או הפחדה שמבהירה שאי אפשר להתנגד בבטחה. לא צריך לחכות להסלמה כדי להתייחס למעשים האלה ברצינות.
לפי עדותה, במהלך הקשר היא ספגה גם פגיעות בראש ונשארה עם קשיי זיכרון ושמיעה. היא אינה זוכרת כל תקיפה או כל ויכוח שקדם לה. חוסר היכולת לספר הכול בסדר כרונולוגי אינו סיבה לבטל את דבריה. גם אין צורך לדעת על מה היה הריב כדי לקבוע שהתקיפה לא הייתה מוצדקת.
אין אישה אחת ש״נראית כמו נפגעת אלימות״
ג’ן הכירה את בן זוגה בתקופת לימודיה באוניברסיטה. היא מתארת את עצמה כאישה משכילה, בעלת תואר מתקדם ומוערכת בתחומה. בתחילה היא מבקשת להרחיק את עצמה מהדימוי של אישה שחיה עם גבר אלים, ואז מערערת בעצמה על עצם קיומו של דימוי כזה.
השכלה, עבודה ומעמד אינם מבטיחים הגנה מפני אלימות בזוגיות. גם אדם שמנהל תחומים רבים בחייו בביטחון עלול לחיות בבית שבו הוא מפחד. היכולת לתפקד כלפי חוץ יכולה אפילו להסתיר את המצוקה: הסביבה רואה אישה מתפקדת ומניחה שהכול בשליטה.
אצל ג’ן נוסף לכך הפער בין הזוג שהייתה רוצה להיות חלק ממנו לבין המציאות שחוותה. היא זכרה את האיש הרך שהכירה בתחילת הקשר, קיוותה לשוב אליו והשקיעה מאמצים בשמירה על המשפחה. הקשר לא הורכב בעיניה רק מרגעי התקיפה, ולכן גם המחשבה על פרידה לא הייתה פשוטה כפי שנראתה למתבוננים מבחוץ.
מה מסתתר מאחורי התשובה לשאלה למה נשארת
כשג’ן נשאלה מדוע לא עזבה, היא השיבה תחילה שאינה זוכרת. בהמשך עלו פחד, בלבול, אהבה ואשמה. היא תיארה כיצד התחילה להאמין לדברים שבן זוגה אמר עליה, עד שהתקשתה לזהות את האישה שהייתה לפני הקשר.
מבחינתה, החזקת המשפחה יחד הייתה אחריות אישית. הוריה התגרשו, והיא לא רצתה שילדיה יחוו פרידה דומה. המחשבה הזאת אינה הופכת את האלימות לסבירה; היא מסבירה חלק מהלחץ שבתוכו נדרשה לקבל החלטות.
עוד היה שם פחד לשלום הילדים. ג’ן חששה מהאפשרות שבן זוגה יישאר איתם לבדו ויתפרץ כשהטיפול בהם יתסכל אותו. מבחוץ, עזיבה עשויה להיראות כמו הדרך המיידית להגן עליהם. מבפנים, היא עשויה לעורר שאלות מפחידות על הסדרי שהות, על תגובת בן הזוג ועל היכולת להמשיך לשמור עליהם.
לא לכל אישה יש אותה סיבה להישאר, ולעיתים אין סיבה אחת שאפשר להפריד מכל השאר. בין השיקולים שעלולים להקשות על יציאה מקשר אלים נמצאים:
- חשש מהתגובה לפרידה. איומים או ניסיון קודם יכולים לגרום לעזיבה להיתפס כצעד מסוכן.
- תלות מעשית. כסף, דיור, תחבורה וטיפול בילדים משפיעים על האפשרויות הזמינות.
- בידוד ובושה. אחרי תקופה של הסתרה, עצם השיתוף עלול להרגיש בלתי אפשרי.
- תקווה לשינוי. התנצלויות ורגעים של רוך עשויים להחזיר את האמונה שהקשר יכול להיות אחר.
- שחיקה בביטחון העצמי. השפלות חוזרות עלולות לפגוע ביכולת לסמוך על שיקול הדעת האישי.
אלה אינם תירוצים לאלימות, וגם לא הוכחה לכך שאין מוצא. הם תנאים שצריך להבין כדי להציע עזרה שימושית, במקום עצה שנשמעת פשוטה אך מתעלמת מהמציאות.
חרטה אינה תחליף לאחריות
ג’ן מספרת שבן זוגה הביע חרטה, והיא האמינה שאפשר יהיה לבנות שגרה אחרת. התנצלות יכולה להיות משמעותית במערכת יחסים, אבל היא אינה מבטלת תקיפה ואינה מוכיחה שהסכנה חלפה.
כדי לבחון שינוי, צריך להסתכל מעבר להבטחה: האם האדם הפוגע מכיר במעשיו בלי להאשים את בת הזוג? האם הוא מכבד מרחק וגבולות גם כשאינו מקבל את מה שרצה? האם הוא מקבל אחריות לאורך זמן? אף תשובה אינה מחייבת את מי שנפגעה להישאר, לסלוח או להעמיד את עצמה במבחן נוסף.
אפשר עדיין לאהוב אדם שפגע בך ולדעת שאינך בטוחה לידו. הרגשות אינם אישור לאלימות, והם גם לא נעלמים בהכרח ברגע שמבינים מה קורה.
הרגע שבו מישהו ראה את הסכנה
בעדותה מתארת ג’ן תקיפה נוספת שהתרחשה בבית, בנוכחות הילדים. היא ניסתה להתרחק מבן זוגה ולהגן עליהם, ושכנים הזעיקו משטרה. אחד השוטרים שהגיעו הכיר אותה מלפני הקשר.
לדבריה, דווקא ההיכרות הזאת אפשרה לדבריו לחדור את ההכחשה והבלבול. הוא הבהיר לה שהוא חושש לחייה ושעליה לצאת מהמצב. זמן קצר לאחר מכן היא עזבה עם הילדים ופנתה למשפחתה.
אין בסיפור הזה נוסחה שלפיה דרוש ״רגע התעוררות״ אחד. אישה אינה צריכה לחכות לתקיפה חמורה יותר, למשטרה או לאישור מאדם מבחוץ כדי לבקש עזרה. לעיתים ההבנה מתגבשת בהדרגה, ולעיתים נדרשים כמה ניסיונות עד שמתאפשרת יציאה בטוחה יותר.
גם אחרי שעוזבים צריך תמיכה
הפרידה לא סיימה מיד את ההתמודדות של ג’ן. היא מתארת הליכי גירושין ומשמורת ממושכים, לחץ, קשיים בעבודה ופחד מתמשך מפגיעה. לטענתה, בן זוגה אף ניסה להשתמש בקשיים הבריאותיים שלה כדי לערער על התאמתה כאם.
אין בידינו תיעוד שמאפשר לאמת כאן כל פרט מההליכים המתוארים. עם זאת, הנקודה המעשית ברורה: יציאה מהבית אינה בהכרח סוף הסיכון או סוף התלות. היא עשויה להיות תחילתה של תקופה שבה נדרשים דיור, ליווי משפטי, טיפול רפואי ותמיכה רגשית וכלכלית.
גם סביב פרידה עלולה להיות הסלמה. לכן לא כדאי להציג הודעה על עזיבה כצעד שחייבים לבצע לבד, פנים אל פנים או ללא הכנה. תכנון עם גורם מקצועי יכול להתייחס למקום בטוח, למסמכים, לתרופות, לצרכים של הילדים ולאופן יצירת קשר שלא יחשוף את התוכנית.
איך להגיב כשמישהי מספרת על אלימות
אפשר להתחיל במשפטים פשוטים: ״אני מאמינה לך״, ״לא מגיע לך שיפגעו בך״ ו״איך אפשר לעזור לך עכשיו?״. אין צורך לחקור מה היא אמרה לפני התקיפה או לשאול מדוע לא סיפרה קודם. האחריות למעשה נשארת אצל מי שפגע.
במקום להסתפק ב״את חייבת לעזוב״, אפשר להציע עזרה מוגדרת: ליווי לפגישה, הסעה, שמירת מסמכים במקום בטוח או שיחה עם שירות סיוע. כדאי לשאול מה בטוח עבורה, ולא להחליט בשמה. גם עימות יזום עם בן הזוג הפוגע עלול להחמיר את המצב.
יש משמעות גם לאופן התקשורת. אם קיים חשש למעקב אחר הטלפון או החשבונות, הודעה מפורשת על תוכנית יציאה עלולה לחשוף אותה. עדיף לברר מתי ואיך בטוח לדבר. אין לבצע שינויים דיגיטליים פתאומיים בלי לשקול אם הם עלולים לעורר חשד.
אם משהו בסיפור הזה מוכר לך
לא צריך לדעת כרגע אם להיפרד, להגיש תלונה או לקרוא למה שקורה ״אלימות״ כדי להתייעץ. פחד מבן הזוג, אחיזה בכוח, כפייה, איומים או תחושה שצריך להתאים כל פעולה כדי למנוע התפרצות הם סיבה מספקת לפנות לקבלת תמיכה.
בישראל, בסכנה מיידית אפשר להתקשר למשטרה במספר 100. במצב רפואי דחוף יש לפנות למד״א במספר 101. להתייעצות ולהכוונה בנושא אלימות במשפחה אפשר לפנות למוקד משרד הרווחה במספר 118. אם אי אפשר לפנות בבטחה מהמכשיר האישי, אפשר להיעזר במכשיר בטוח של אדם שסומכים עליו.
הסיפור של ג’ן אינו מאפשר לדעת מדוע כל אישה אחרת נשארת בקשר אלים. הוא כן מציע לשנות את השאלה: לא ״למה לא הלכת?״, אלא ״מה מונע ממך להיות בטוחה, ומה יכול לעזור?״. השאלה הזאת אינה דורשת ממנה להצדיק את העבר. היא מפנה מקום לצעד הבא.
