ואז הוא נכנס לראשונה אל המקום.
שחור שיער, עור כהה ומחייך מושך — מעולם לא פגשתי אותו קודם לכן, והופתעתי שמישהו כזה מרהיב נכנס למתקן הזה. בדרך כלל, הבריכות השכונתיות מושכות אנשים בגילאים מתחת ל-13 ומעל ל-50, שלא בדיוק נחשבים לקהל שמחפש רומנטיקה או זוגיות. הייתי חייב לנצל את ההזדמנות הזו.
אז חייכתי אליו… והוא המשיך ללכת.
לאור נכונותי להמשיך לנסות, הגעתי ללבוש את התנועה המיוחדת שלי ולצעוד בנחת בין העמדות, מחייגת חיוך נוסף כשהוא עשה סלטות מהמקפצה הגבוהה.
ושוב, הוא התעלם.
באותו יום, הוא עזב את הבריכה, ואני הרגשתי קצת מדוכאת. חיפשתי רומן קיצי מזה חודשים, והתחלתי להרגיש שאני נסתמת. בשבועות הבאים, התייצבתי לעבודה כל יום בחשק, מקווה שיראה אותי עובר בשערות. בדיוק כשהתחלתי לוותר, פתאום הוא הופיע — הפעם, התהלך על תקע רגלו.
כאשר עבר על פני העמדה שלי, ביטלתי את החיוך הלא יעיל שהייתי רגילה לשאת, ושאלתי במה מדובר. הוא ענה קצרות: “בייסבול”. לקחתי את זה כהבהרה שהוא לא מתעניין. אך פתאום שמעתי את המילים… “אז אתה אוהב לשחות?”
צחקתי ואמרתי: “אני מציל חיים — מה אתה חושב?” בזמן שהוא ניסה למצוא מענה, הפניתי שיחה לבייסבול.
השיחה זורמת באופן טבעי, ואנחנו ממשיכים לדבר לאורך כל אחר הצהריים. לא רציתי שהשיחה תסתיים, ולכן גם לאחר שהמשמרת שלי נגמרה, המשכתי להעמיד פנים שאני עובדת. חוץ מכך, עד שהעובדת הקשוחה שחשפה את הסוד שלי אמרה לי שיכולתי ללכת הביתה, כי משמרתי נגמרה לפני שעה, נשארתי. אך הבחור שלא ידעתי את שמו לא ביקש את מספר הטלפון שלי.
אחרי שהגעתי הביתה וחזרתי על האירוע במוחי, הבנתי שזה הרגע לפעול. חזרתי לבריכה ופתחתי את המסמכים של המקום, בתקווה שהבחור הוא מחזיק כרטיס מעבר ליום אחד. ידוע שמחזיקי כרטיס כזה חייבים להשאיר את שמם ומספר הטלפון שלהם בקבלה, וחרף העובדה שהינה מנוגדת למדיניות המקום להשתמש במידע לצרכים אישיים, לא עניין אותי. אם זה היה שם, הייתי מחבלת בו בעזרתו.
זה הצליח: מצאתי את פרטיו, ונסעתי הביתה כדי לעקוב אחריו. גיליתי איפה הוא גרים, מצאתי את נתוני הבייסבול שלו מהשנה שעברה, למדתי שהוא משתמש בשמו האמצעי ולא בשמו הרשום, ולמדתי גם באיזה כנסייה הוא הולך. כל זאת, מתוך סקרנות וטיפשות, כי הייתי בת 18 בלבד והייתי משועממת.
והנה, אחרי שבוע, התקשרתי אליו עם תירוץ עלוב במיוחד — לשאול על תכנית באותה כנסייה, למרות שהבנתי שאולי הוא לא באמת עורך בה. לאחר ששאלתי, הוא ענה: “אני לא יודע. את יודעת שאפשר לתקשר עם הכנסייה ולשאול?” זה היה הרגע של המבוכה המוחלטת.
לפני שהניתקתי, הוא שאל: “איך הייתה השבוע שלך?” ומשם הכל התחיל להתבהר.
הפגישה הראשונה שלנו הייתה שבוע לאחר מכן, ומשם הפכנו לזוג בלתי נפרד. בחנו את עצמנו חמש פעמים בשבוע הראשון, ובסיום השבוע אמרנו “אני אוהב אותך”. לאחר חודש, כבר דיברנו על נישואין.
זה היה מהיר, אך לא קל — עזבתי ללימודים באוניברסיטה, וההכרות שלנו הייתה מרוחקת במשך השנה הראשונה. אך למרות המרחק והקשיים, הרגשנו באותה נקודה שיש בינינו קשר בלתי מוסבר. כשלוש שנים לאחר שהכרנו, התחתנו, ובחודש יולי האחרון חגגנו 11 שנות נישואין.
בחיים שלי, כל פעם שפעלתי לפי התחושה הפנימית ושברתי את הכללים, זה סיים בטוב. ולכן, אין בעיה לעקוב אחר מושא התמוגגותך, לגנוב את פרטיו, לומר “אני אוהב אותך” מוקדם מהצפוי, ולהיכנס לנישואין בגיל צעיר של 21 — כי לפעמים, רק בשבירת הכללים אפשר למצוא אושר אמיתי.
עכשיו תורך! שתף את סיפור האהבה שלך וזו הזדמנות לזכות ב-500 דולר. שתף בטוויטר עם התיוג #TheBestofMe ותגית ל-@sheknows לפני 10 באוקטובר 2014.
עליך לבדוק את הכללים ולשלוח את סיפורך לפי ההנחיות המלאות. >>
עוד סיפורי אהבה
נישאתי בגיל 17 לאיש שפגשתי בצ’אט רום
Hope for Steve מסמך תיעודי שישנה את אמונתך באהבה אמיתית ועזה
חדר ניתוח שניות אחרונות של חתן חולה סופני שממלא את משאלתו האחרונה בסרט קשה ומעורר רגש
