אפשר להתלהב מגוף חטוב על המסך, ובחיים עצמם להימשך דווקא למישהו שלא נראה כאילו יצא מצילומי קמפיין. אין כאן סתירה. משיכה לאדם מסוים כוללת את המראה שלו, אבל גם את הקול, ההומור, ההתנהגות ובעיקר את התחושה שמתעוררת לידו. עבור חלק מהנשים, גבר עם מבנה גוף פחות שרירי מושך יותר. אחרות מעדיפות גוף אתלטי, ורבות לא בוחרות בני זוג לפי מבנה גוף מוגדר.
לכן השאלה המעניינת היא לא אם נשים מעדיפות גברים שנראים ״נורמליים״, אלא מה גורם לאדם להרגיש מושך ונגיש בעינינו. גם המילה ״נורמלי״ דורשת זהירות: גוף רזה, מלא, שרירי או רך אינו תקין יותר מגוף אחר.
בין התלהבות על המסך למשיכה במפגש אמיתי
בסרט ״טיפש, מטורף, מאוהב״, התגובה הנדהמת של הדמות שמגלמת אמה סטון לגופו של ריאן גוסלינג הופכת רגע של חשיפה לבדיחה על פערי ציפיות. הסצנה משחקת במתח מוכר: אפשר לרצות להתקרב למישהו ובאותו הזמן להרגיש פתאום מודעים מאוד לגוף שלנו.
אבל סצנה קומית אינה ראיה להעדפות של נשים. גם הטענה שלפיה שליש מהנשים מעדיפות גבר עם מעט שומן על פני גבר שרירי אינה ניתנת להערכה בלי מקור מזוהה, פרטים על המשתתפות ונוסח השאלות. בחירה בין תמונות של ידוענים, למשל, אינה שקולה לבחירת בן זוג או לתיאור של חוויה מינית ממשית.
ההבחנה הזאת משנה את התמונה. ״מי נראה הכי מושך בתמונה?״ ו״עם מי הייתי רוצה לצאת?״ הן שאלות שונות. בתמונה רואים גוף והבעה; בדייט פוגשים גם סקרנות, הקשבה, מבוכה, ריח וצורת דיבור. לפעמים דווקא שם המשיכה מתחילה.
כשמראה מרשים מעורר השוואה
מפגש עם אדם שנראה בעינינו מושך במיוחד עשוי לעורר מחשבה כמו ״איך אני נראית לידו?״. במקום להיות בתוך המפגש, תשומת הלב עוברת לבטן, לעור או לזווית שבה הגוף נראה. זו אפשרות, לא תגובה נשית קבועה, והיא יכולה להופיע אצל אנשים מכל מגדר וביחסים עם בני זוג מכל מבנה גוף.
גם אי אפשר להסיק שהגוף של האדם שמולנו הוא הסיבה לחוסר הנוחות. לפעמים מדובר בביקורת עצמית שהייתה שם קודם, בחוויות קודמות של שיפוט או בהערה לא נעימה שנאמרה במהלך המפגש. אדם חטוב יכול להיות קשוב ומקבל מאוד; אדם שאינו חטוב יכול להיות ביקורתי. השרירים לא מספרים לנו איך מישהו יתייחס אלינו.
תחושת נוחות אינה פרס ניחומים
כשאישה נמשכת לגבר שאינו מתאים לאידיאל היופי שמופיע בפרסומות, אין פירוש הדבר שהיא ״מתפשרת״. ייתכן שזה פשוט הגוף שמושך אותה. ייתכן גם שהמשיכה נבנית מהשילוב בין הגוף לבין האופן שבו הוא זז, צוחק, מתקרב או מקשיב.
אותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. העדפה לגוף שרירי אינה מעידה בהכרח על שטחיות, והעדפה לגוף מלא אינה מוכיחה עומק רגשי. אין צורך להפוך טעם אישי למבחן אופי. מותר לאהוב מראה מסוים, ומותר לגלות שבפועל נמשכים לאדם שלא מתאים לרשימת ההעדפות שדמיינו.
מה באמת יכול להפריע באינטימיות
עייפות, תחושת נפיחות, מתח או מחשבות ביקורתיות על הגוף עלולים להקשות על ההנאה ברגע מסוים. הם אינם מדד לערך של הגוף, וגם לא הוכחה לכך שבן הזוג פחות מושך. לפעמים פשוט לא נוח עכשיו.
אם תשומת הלב נתקעת בשאלה איך הגוף נראה מבחוץ, אפשר לנסות להחזיר אותה למה שנעים בפועל: מגע רצוי, קרבה וקצב שמתאים לשניכם. אין חובה להתפשט מהר, להמשיך כשלא נעים או להוכיח ביטחון עצמי. אפשר לבקש שינוי, לעצור או לבחור בקרבה שאינה מינית.
- לומר מה יעזור כרגע. ״אני צריכה קצת יותר זמן״ או ״בוא נתקדם לאט״ נותנים לצד השני מידע ברור, בלי צורך להתנצל על הגוף.
- להימנע מדירוגים והשוואות. השוואה לאקסים, לידוענים או לתמונות ברשת עלולה להפוך רגע אינטימי לתחושה של מבחן.
- לבדוק את התגובה לבקשה. האם בן הזוג מקשיב ומכבד גבול? זו שאלה שימושית הרבה יותר מהשאלה כמה הוא מתאמן.
לא כל מי שמתאמן עסוק רק בעצמו
ההנחה שדייט עם גבר שרירי יהיה משעמם או מתיש היא סטריאוטיפ, לא מידע על האיש שמולנו. יש מי שאוהבים להתאמן ונהנים גם מארוחה ספונטנית ומבילוי שלא תוכנן מראש. אחרים מנהלים שגרה נוקשה יותר. את ההתאמה אפשר לברר דרך אורח החיים בפועל, בלי לנחש לפי הגוף.
במקום לשאול אם הוא ״חטוב מדי״, כדאי לשים לב לדברים קונקרטיים: האם יש מקום לרצונות שלך? האם הוא מעיר על מה שאת אוכלת? האם השיחה מתעניינת גם בך? אותן שאלות רלוונטיות לכל אדם שיוצאים איתו.
העדפה אישית אינה כלל על נשים וגברים
אין בסיס לקבוע מכאן שנשים מקבלות פגמים יותר מגברים, או שגברים בוחרים רק לפי אידיאל יופי. אלו הכללות שמוחקות הבדלים בין אנשים. גם גוף שאינו תואם אידיאל מסוים אינו ״פגם״ שצריך להסכים לקבל.
המראה יכול למשוך את העין, אבל במפגש אמיתי כדאי לשים לב גם למה שקורה אחר כך: האם יש רצון להתקרב, האם אפשר להיות טבעיים והאם היחס מכבד. אין צורך להעדיף גבר פחות חטוב כדי להרגיש בנוח. כדאי לחפש אדם שיש כלפיו משיכה, ושבקרבתו לא מרגישים שצריך לעבור מבחן קבלה.
